העין האישית

הקדמה

תצלומים: שפרה לויתן

עריכת לשון: מיכל אסייג

עיצוב ועריכה גרפית גרפי: ירון עינב / גרין עינב

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל אמצי אלקטרוני, אופטי או מכני או אחר – כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו"ל.

פתח דבר

אלבום זה הינו סיכום של כעשור שנות צילום.
אני מצלמת מגיל צעיר מאוד אבל מעולם לא למדתי לצלם.
התחלתי להתייחס ברצינות לצילום כאשר קיבלתי מצלמה דיגיטלית ואת תוכנת הפוטושופ שהפכה להיות המעבדה הפרטית שלי.
הצילום הגמור הינו עבורי רק תחילת העבודה: אני מוסיפה או גורעת עד אשר אני מגיעה לתוצאה שאני רואה בדמיוני.

בתקופה מסוימת ההשתקפויות כבשו אותי לחלוטין והייתי שקועה בהן כמעט באובססיה. הן הולידו ב-2007 שתי תערוכות יחיד בארץ, שתי תערוכות קבוצתיות - בפילדלפיה וניו יורק ואלבום בהוצאת מסדה.
אני צלמת אורבנית. העיר על כל גווניה אהובה עלי: המגדלים הגבוהים והשכונות החרבות, הרחובות ההומים והאנשים. נהגתי להלך שעות רבות ולא עייפתי מן החיים ההומים סביבי.
העיר האהובה עלי מכולן היא ניו - יורק שעבורי היא גן עדן מופלא לצלמים: מבנים גבוהים שחלונות הזכוכית נפלאים בהשתקפויותיהם, חורבות מטות לנפול, שכונות קטנות עם בתי קפה הומים, רחובות שבפתח הבתים מדרגות שעליהם יושבים דיירי השכונה ומפטפטים, מבנים עם גרפיטי אמנותי מדהים. אני מוצאת בעיר גם טבע - בפארקים הירוקים, בשדרות הרחבות וגם ברחובות בהם נטועים עצים שבגומותיהם צומחים פרחים, בפתחי הבתים.
בשנת 2010 חל מפנה בחיי: עמיקם בעלי ואני טסנו לניו יורק לחודש ימים. עליתי למטוס בריאה לחלוטין, אך כשנחתנו לא יכולתי ללכת.
חודש ימים שכבתי בחדר במלון, למעט מספר ימים שיצאתי לביקור אצל הרופא.
שכבתי בחדר תוהה איך יראו חיי להבא. הבנתי שהימים הארוכים של שוטטות בעיר חלפו ועלי ללמוד לצלם בעיקר את הסביבה הקרובה ולעבוד עם החומר הרב הקיים במחשב.
אם קודם לכן חשבתי שאני אקטיבית ושולטת בסביבה עם העין והמצלמה, מצאתי את עצמי יושבת ומצלמת כשאני פסיבית לחלוטין בסביבה רוחשת פעילות.
הכאב, הכעס והתסכול גרמו לי לא רק לחטט במחשב לחפש צילומים, אלא גם להתעמק ברגשות ובתחושות שלי.
בשלב זה נולדו שתי סדרות: ״זיכרונות דהויים״ ו״בתנועה״. הדמויות בסדרות מבודדות מזמן ומקום והן ביטאו היטב את הרגשת הבדידות שהייתה בי ואת הכעס על כך שמאדם פעיל מאד הפכתי לאדם מופנם ודואב.
בשנת 2012 ערב נסיעה לתערוכה בפירנצה, נשרף הסטודיו שלי בקומה השנייה בבית.
שיקום הסטודיו נמשך כששה חדשים.
כשחזרתי לעבוד, הריח הנורא והצבע השחור נשארו אצלי בתודעה ולמשך תקופה ארוכה הצילומים היו בשחור לבן בלבד.
בתקופה הזו נסענו לרמת הגולן אל בני ומשפחתו. נכדתי, צלמת, אמרה לי ״אני רוצה לקחת אותך למקום שתאהבי מאד״.
זה היה בחודש פברואר, ביום גשום אחרי הצהרים. כשהגענו ליעד, השעה הייתה קרוב לחמש והיה חשוך למדי. המקום היה בסביבות קונייטרה.
החורבות היו חשוכות. לכלוך של שנים הצטבר במקום, הקירות מכוסים בגרפיטי וחורים פעורים של פגזים. אני הצטמררתי. אחי נהרג במלחמת השחרור ונדמה היה לי שהוא נוגע בכתפי ואומר לי - ככה זה מלחמה, שפרה.
במהלך כשנתיים חזרתי מדי פעם אל התמונות כשאותה תחושה של צער וכאב מלווים אותי. כאב על הנופלים, על המשפחות שנשארו מאחור, על אלמנות ויתומים ועל ההורים הזקנים שילדיהם מתו בטרם עת. ב-2014 נולדה הסדרה ״רוחות מלחמה״.
כשעברתי בבית על הצילומים מכל הטיולים שלנו בעולם, שמתי לב שכמעט בכל עיר יש מספר מבנים החורגים מסביבתם בשל הארכיטקטורה המיוחדת.
התחלתי לעבוד על ״העיר העתידנית״ סדרה שראתה אור ב 2015 . זו עיר שבנייניה חסרי הגיון, בנוסף לכך הערים נעשות צפופות ועמוסות יותר ויותר ומכאן הסדרה ״צפיפות עירונית״.
ניסיתי למצוא פתרון לבעיה ובסדרה ״פתרון עתידני״ יש עיר הצפה על פני המים, כזו המרחפת באוויר, ערים המחפשות מקום ירוק ועוד, כיד הדמיון הטובה עלי.
שלוש הסדרות האלה כיום הנן סדרה אחת בת שלושה פרקים הנקראת ״אורבניקה בעתיד״. Future Urbanizm
אני עדיין אוהבת לצלם את המציאות סביבי: אנשים בכל מיני מצבים – בודדיםֿ או בקבוצות, בישיבה או בתנועה וכן גם את הטבע במצבים שונים: כשרוח חזקה מניעה ענפי עצים או מעלה גלים גועשים בים, את האפרוריות של יום סגריר ואת הצבעוניות הבוהקת ביום חם.
אני אוהבת לברוא מציאות חדשה. אלה הן עבודות דיגיטליות המבוססות על החומר הקיים ועל עבודות שאני מצלמת ומעבדת במחשב.
נדמה לי שכיום, בעידן הדיגיטלי שבו אנחנו חיים, קשה להיות מאד מקורית. עם זאת, נראה לי שלכל צלם יש את הדקויות האישיות שלו.
אני מקווה שהעין האישית שלי, זו שבעזרתה אני יוצרת את העולם שיש לי בדמיון ברגש ובמחשבה, היא שלי בלבד.

שפרה לויתן